אורח חיים בריא...

8.3.12

ספר  המתכונים שלנו!


התבקשנו להביא מתכוני בריאות... בתיאבון!

מפגש מס' 2
היום הצטרפו לקבוצה סבתא של שירה, חנה סדן
וסבא של עלמה ארליך, מוטקה.

ברוכים הבאים!

תוכנית "הקשר הרב דורי"  יצאה לדרך- מחזור שני לשנה"ל תשע"ב- שיהיה בהצלחה!
שרה לאוטמן וגלינה קופארשמידט

סיום מחזור א' -כתה ו1

לאחר 10 מפגשים עמוסים בחוויות, הסתיימה לה התוכנית. לכל אחד מהמשתתפים עבודת שורשים מעניינת, מרתקת ומרהיבה. יצרתם סרטון המלווה במוסיקה מתאימה.
 אני גאה בכם מאוד על המאמץ ועל ההשקעה הרצינית והעקבית. התוצרים הם עדות לכך!
נפגשנו  ב- 11.3.12 בבי"ס היובל עם המשפחות,  לערב שורשים ולהצגת הסרטונים.
להלן סרטון המתעד את הערב הקסום!

תמונות מספרות ומתעדות

אני אלדה ברגר, היום פגוט, נולדתי בתל אביב 1943 לפני קום המדינה להורים יוצאי אירופה, אבא פאול שנולד ב1909 בוינה אוסטריה ואמא ונדה שנולדה בלודז' פולין ב1908.
אבי שגדל בוינה נסע כנער צעיר אחרי הלימודים ללודז' פולין, שם ניהל בית חרושת לטקסטיל. ב 1935 התחתן עם אמי, אותה פגש שם. אמי דברה רק פולנית ואבי גרמנית בלבד, אבל היא הצליחה ללמד אותו את השפה.
רוחות רעות נשבו באירופה, הנאצים עלו לשלטון והוריי החליטו לברוח מאירופה ב1939. הם הגיעו בדרכים לא דרכים בשנת 1940 לנמל תל אביב. בזמן בריחתם שהו בטריאסט (עיר נמל איטלקית) אשר שימשה כתחנת מעבר.
משפחתה של אמי נספתה באושוויץ ואילו משפחת אבי עלתה לארץ כל אחד בדרך שלו.
בארץ חוו כמובן קשיי הסתגלות מסוגים שונים. האקלים השונה, ארחות החיים השונות וצריך לבנות הכל מחדש. ולמרות הכל אופטימיות גדולה בלב, יש חיים.
אבי הקים יחד עם אחיו את אפנת הצמר, ברחוב בן יהודה בתל אביב, עסק קטן בו מוכרים צמר ומלמדים סריגה. ב 1943 נולדתי אני, אלדה,סבתא של עלמא.
גרנו ברחוב גורדון, חדר ומטבח בו בשלו על פטיליה. בלילות ישבו בגופיה במרפסת, לנו לא היתה מרפסת , לכן הלכנו לבקר את הדודים. בגיל חמש עברתי דירה לרחוב מוצקין, שם החלה ילדותי הנהדרת.
עם אמי דיברתי פולנית, היא אף שרה ודקלמה לי בפולנית ואילו אבי דיבר עמי גרמנית. רק בגן למדתי עברית.
1948, אני בגן, יש לנו מדינה! ריקודים שמחה וצהלה. זוכרת אני את ריקודי ההורה ברחובות אחרי הכרזת קום המדינה, לה האזנו בשקיקה ברדיו. ואצלנו כמו אצלנו, אין שמחה בלי עצב, כבר מכינים את שקי החול למקלטים, פרוץ מלחמת השחרור.
כתלמידה למדתי בבית ספר בית חינוך א' ד' גורדון, שם זכורים לי חיי חברה נפלאים, משחקי חברה, משחקים בחצר, קלאס מחבואים ודג מלוח, תנועת נוער וטיולים. אני זוכרת בחיבה את גן החיות במקום בו נמצא כיום גן העיר. אהבנו את השומר השמן מגן החיות.
את שנות הגמנסיה למדתי בעיר וינה , עיר הולדתו של אבי, בה חיה משפחתי החל משנות החמישים.
תקופה זו, היתה לא פשוטה עבורי, היות ובגי שתים עשרה נאלצתי להיפרד מחברותיי בישראל וללמוד את לימודיי בגרמנית , להכיר חברים חדשים ומנטליות חדשה. בלבי נשארתי תמיד הילדה מבית החינוך א' ד' גורדון. רצה הגורל ולימים, הכרתי שם את בעלי רן, הסתבר כי ההיסטוריה של שתי המשפחות שלנו שזורה זו בזו באופן מסויים, היות והוא יליד לודז' , עיר הולדתה של אמי. הוא שרד את השואה כילד ועלה לארץ בשנות החמישים עם אמו מגדלנה ואביו דניאל. לאחר שסיים את התיכון ואת שירותו הצבאי נסע ללמוד רפואה באוניברסיטת וינה, שם הכרנו כאמור.
התחתנו בשנת 1966 והחלטנו לחזור ולהקים בית בישראל.
שנה לאחר מכן נולדה בתנו דניאלה, אמא של עלמא. לאחר מספר חדשים פרצה מלחמת ששת הימים. האוירה היתה מאד טעונה, מעין הרגשת סוף העולם. ולעומת זאת, אני זוכרת את הימים לאחר המלחמה, נסענו לטיולים לעיר העתיקה בירושלים המאוחדת. בתנו דניאלה גדלה באותם הרחובות בהם גדלתי אני, הלכה לגן, ולימים לבית ספר היובל בו לומדת עלמא היום.
לאחר שסיימה דניאלה את בית ספר תיכון עירוני א' ואת שירותה הצבאי כפקידת מבצעים בחיל האויר, נסעה אף היא לוינה להשלים את לימודי הדוקטורט בפסיכולוגיה.
בתום לימודיה, שבה ארצה והכירה את גיורא. הם התחתנו ובשנת 2000 נולדה עלמא.
כיום, עלמא ואני מבלות ב "כיף", היא מלמדת אותי מחשב ואני מראה לה את אותם משחקי הילדות של פעם. אנו מבלות יחד בסרטים, הצגות, בבית ביאליק ובבית אריאלה ונהנות מעירנו תל אביב.


תמונה 1- אבי פאול ואני אלדה תמונה2 – אמי ונדה ואני אלדה תמונה 3-משפחתו של אבי בפלשתינה

תמונה 4- בעלי בבית חולים יולדות הקריה תמונה 5-רן ואלדה



תמונה 6-דניאלה וגיורא

פעם והיום סבתא נומי ואלון

אורח חיים בריא בעבר וכיום סבתא דניז ויולי

אורח חיים בריא סבתא ואנה

אורח חיים בריא...סבתא איווט ושני

אופנת הצמר מאת סבתא אלדה

 כך היה...על אופנת הצמר בשנות ה-40

סבתא ושמלת הצמר

אופנת הצמר הייתה חנות שנפתחה בשנת 1940 למשפחת ברגר הורי אלדוניה (אני) ברחוב בן יהודה 36 בתל-אביב מכרו צמר לסריגה נשים באו קנו ובו זמנית קיבלו שיעורי סריגה. ובאותה תקופה סרגו לי אלדוניה שימלה שנמצאת בתמונה ואותה הלבשתי לבתי ולנכדתי. אפילו השקית שהיתה עוד מנייר ובה ארזו את הצמר אותה מאז נשמרה עד היום.  

 

אני מעוניינת לשמור על חפצים אלו להעביר אותם לדורות הבאים שיזכרו את היסטוריית המשפחהושילמדו על החיים לפני קום המדינהו איך משפחתי התפרנסה.

פעם והיום מאת: תמר וערה.

היום השווינו בין מאכלים ומשקאות שסבתא היתה אוכלת ובין אלו שאני תמר אוכלת. מאד נהנינו לעבוד ולחשוב בצוותא ולגלות את ההבדלים בין מאכלים שסבתא אכלה בילדותה לבין אלו שאני אוכלת. המסקנה היתה שבבית שבו אני גדלה, אימי, מאיה, משתדלת לשמור על החינוך הבריאותי שהיא קבלה מסבתא. ואני לא שותה משקאות עם סוכר וגזים בכלל וגם אימי מקפידה שאוכל בריא וטבעי.

 שקופית לדוגמא

איכות חיים ובריאות פעם והיום...

היום סבתא ואני דברנו ועבדנו על אורח חיים בריא. השוואנו בין איכות המזון והרגלי ההאכילה של פעם והיום.

היה כיף ולמדתי המון על הבריאות ועל ואיך היו אוכלים פעם. אם היו אוכלים בשעות קבועות, האם היו אוכלים בריא, מה היו שותים, האם הייתה אז את המודעות של תזונה נכונה ועוד...

אני ממש מחכה ומאוד רוצה כבר להמשיך את העבודה על פעילות גופנית של פעם ועל הרגליי היגיינה וסביבה נקייה.

הנה דוגמא לשקופית אחת מתוך המחברת הדיגיטלית שלנו!

אורח חיים בריא-פעם והיום

מיקה ומנחם:
נהנינו כרגיל בעבודה משותפת, למדנו על החשיבות של תזונה בריאה.
מצפים בקוצר רוח לשבוע הבא!!!
והנה המצגת שלנו בתמונות  ...

עלמא ואלדה בשיעור על תחביב

היי, אנחנו אלדה ועלמא מנסות כל מיני דברים בבלוג אז עכשיו סבתי רוצה להוסיף תגובה לשיעור שעבר:"השיעור היום קידם אותי מאוד. נהנתי לכתוב על על נושא בעלי החיים והטבע עם עלמושקה ולהיזכר בדברים שונים מילדותי. באותו הזמן למדתי דברים נוספים טכנים ובסיסיים בוורד" בנוסף על כך אני עלמא חושבת שהיה מאוד מהנה להכין את מסמך זה ולהיות בזמן איכות. היה ממש כיף ואני בטוחה שסבתי משתוקקת לשיעור הבא!!!!!

דור לדור יביע אומר

המשתתפים התבקשו להביא חפץ עתיק לספר עליו,  או לספר על מיומנות/מנהג/מלאכה וכו' העוברים מדור לדור במשפחתם. המשימה בוצעה  לצד לימוד כלי הוורד.


שרה לאוטמן

"דור לדור יביע אומר"
מטפחת משי עתיקה משנת 1901
מאת: סבתא לבנה וכוכבתיאור המטפחת: זו מטפחת ראש רכה, ממשי דק מאוד, כמעט שקוף, שיש בה רק חוטי משי טבעיים בצבע בהיר, ומצוירים עליה פרחים אדומים ועדינים, שקופים גם הם. מסביב למטפחת רקמה עדינה בעבודת יד של עלים ופרחים קטנטנים, מתנדנדים.
כאשר סבתא רבא שלי ענדה את המטפחת סביב לראש, הרקמה הפכה לכתר המעטר את ראשה. מטפחת זו, קנתה סבתא-רבא שלי בקהיר, ביום בו הלכה להצטלם בסטודיו בשנת 1901, שנחשב אז למאורע חשוב.
לפי מנהגי משפחתנו, המטפחת הועברה אלי ביום כלולותיי, כחפץ אחד מתוך שלושה שהם חובה: אחד כחול, אחד חדש ואחד ישן. המטפחת הייתה החפץ הישן, והיא שמורה אצלי עד עצם היום הזה. להמחשה: מצד שמאל המטפחת העתיקה, ומימין סבתא רבא שלי, רנה שמס, פי שהצטלמה באותו יום חורפי בשנת 1901 בקהיר.
המסר שלי - המטפחת מסמלת את העבר, המורשת שיש לשמר ולהעביר לדורות הבאים. כי מי שאין לו עבר, גם אין לו הווה, וכיצד זה ימצא את עתידו.
לבנה זמיר

שרשרת הזהב מאת סבתא נעמי ואלון

שרשרת זהב המורכבת מחישוקים קטנים שזורים, ארוכה מאד כך שחולקה ל-8 שרשראות קטנות.



השרשרת



השרשרת הייתה של סבתי, אותה לא הכרתי, שבאה עם סבי ואמי לארץ לבקר את שני הבנים המבוגרים אחיה של אימי שהגיעו מוקדם יותר עם תנועת הנוער בה היו בפולין. הם ראו כי טוב , והחליטו לחזור לפולין לחסל את העסקים ולחזור לארץ. אמי שלמדה בווילנה בבית ספר "תרבות" ידעה עברית על בוריה וסירבה לחזור עם ההורים לפולין. אמה נתנה לה את השרשרת למשמרת עד שובה.   עם חזרתם לפולין פרצה המלחמה ויחד עם רב תושבי העיירה בה התגוררו- הם נורו לבור.



זאת המזכרת היחידה שנותרה לאמי מסבתי. אמי דאגה לתת לכל אישה במשפחה שרשרת קטנה .

 כדאי שבני הדור הצעיר יידעו על הדורות הקודמים, הקורות אותם, מי היו, פועלם ותולדות חייהם. בלי עבר אין לנו עתיד.     

שם החפץ: מפית רקומה למצת אפיקומן בסדר פסח מאת סבא מנחם, אמא  ומיקה

‏מידי שנה, משפחתה של אימי, משפחת דודזון, חוגגת בחג הפסח את ליל הסדר כהלכתו. אנו נוהגים לערוך את ליל הסדר באופן דומה לזה שחגגו סבא וסבתא רבא שלי וגם בדורות שקדמו להם. אחד המנהגים הינו כמובן האפיקומן אותו מחביא "מלך הסדר" ואנו, הילדים, צריכים למצוא ובתמורתו לקבל מתנה. אציין כי האפיקומן הינו מצה שמורה מיוחדת אותה מקבל סבי מנחם מחבר ותיק מכפר חב"ד.

לפני שנים, לאחר שנפטרו סבא וסבתא רבא שלי, יואב ואידה, רקמה דודתי מפית מיוחדת למצת האפיקומן לזכרם. מאז משמשת אותנו מפית זו בכל שנה לעיטוף האפיקומן.

מדובר במפית בד לבנה אשר סביבה תחרה, ועליה רקמה עבודת יד של פרחים ושיבולים וכן הכתובת: " זכרון להורינו אידה ויואב דודזון" כתובה בצבע זהב.

מפית זו מלווה את משפחתי זה עשרות שנים ועוזרת לנו להיזכר בכל שנה במי שהתחיל את כל אותן המסורות אליהן אנו מורגלים מזה שנים. כמוה עוברים חפצים נוספים הקשורים בליל הסדר כמו צלחת הסדר, כוסו של אליהו הנביא ועוד.

אני מתחברת לליל הסדר ולמנהג באפיקומן באופן אישי. בניגוד למשפחות אחרות אצלנו, הילדים מחפשים את האפיקומן כולם יחד במטרה משותפת להביא אותו ל"מלך הסדר" ולקבל תמורתו מתנה שווה לכל אחד מאיתנו. תמיד מתנהל מעין משא ומתן משעשע עם הסבא על המתנה אותה נקבל בסוף (שהיא תמיד אותה המתנה!).

אנחנו חושבים שבכך ששומרים על מסורות משפחתיות כולל שימוש בחפצים מקוריים,  מחדדים את חוט המסורת שבלעדיו כל אחד מאיתנו אינו אלא נקודה בודדת שאינה קשורה ומחוברת למה שקרה לפניה ולמה שיקרה כאן אחריה...

תליון פנקס כריכת כסף 

מאת סבתא ערה ותמר

מלבן קטן 5/3 - שני דפים מחוברים כפנקס בצד אחד הקדשה מעוטרת:

"אין דבר העומד בפני הרצון! חזק ואמץ".

 ובצד השני חרוטים פנים של נערה ואיריסים. ובצד  נדן לעיפרון ועיפרון.כנראה שהיה מיועד לשמש כפנקס כתובות.החפץ ניתן לאמי (תמר) ע"י הדודה דבורה- דודתה של סבתי ערה מצד אביה. למעשה הפנקס ניתן לסבתא רבא שלי (תמר) אמי  (ערה). בשנת 1933 ע"י חברתה לתנועת הנוער כאשר עזבה את ביתה בליבוי-לטביה על מנת לעלות לארץ.זו מזכרת מרגשת מאמי (ערה) ששכחתי מקיומה ונמצאה אצל מאיה אמא של תמר.

המסר בהקדשה  הוא מוטו שתמיד נכון ומתאים לכל תקופה ולכל
 
מצב. ואנחנו משתדלים להעבירו וליישמו מדור לדור.