אני אלדה ברגר, היום פגוט, נולדתי בתל אביב 1943 לפני קום המדינה להורים יוצאי אירופה, אבא פאול שנולד ב1909 בוינה אוסטריה ואמא ונדה שנולדה בלודז' פולין ב1908.
אבי שגדל בוינה נסע כנער צעיר אחרי הלימודים ללודז' פולין, שם ניהל בית חרושת לטקסטיל. ב 1935 התחתן עם אמי, אותה פגש שם. אמי דברה רק פולנית ואבי גרמנית בלבד, אבל היא הצליחה ללמד אותו את השפה.
רוחות רעות נשבו באירופה, הנאצים עלו לשלטון והוריי החליטו לברוח מאירופה ב1939. הם הגיעו בדרכים לא דרכים בשנת 1940 לנמל תל אביב. בזמן בריחתם שהו בטריאסט (עיר נמל איטלקית) אשר שימשה כתחנת מעבר.
משפחתה של אמי נספתה באושוויץ ואילו משפחת אבי עלתה לארץ כל אחד בדרך שלו.
בארץ חוו כמובן קשיי הסתגלות מסוגים שונים. האקלים השונה, ארחות החיים השונות וצריך לבנות הכל מחדש. ולמרות הכל אופטימיות גדולה בלב, יש חיים.
אבי הקים יחד עם אחיו את אפנת הצמר, ברחוב בן יהודה בתל אביב, עסק קטן בו מוכרים צמר ומלמדים סריגה. ב 1943 נולדתי אני, אלדה,סבתא של עלמא.
גרנו ברחוב גורדון, חדר ומטבח בו בשלו על פטיליה. בלילות ישבו בגופיה במרפסת, לנו לא היתה מרפסת , לכן הלכנו לבקר את הדודים. בגיל חמש עברתי דירה לרחוב מוצקין, שם החלה ילדותי הנהדרת.
עם אמי דיברתי פולנית, היא אף שרה ודקלמה לי בפולנית ואילו אבי דיבר עמי גרמנית. רק בגן למדתי עברית.
1948, אני בגן, יש לנו מדינה! ריקודים שמחה וצהלה. זוכרת אני את ריקודי ההורה ברחובות אחרי הכרזת קום המדינה, לה האזנו בשקיקה ברדיו. ואצלנו כמו אצלנו, אין שמחה בלי עצב, כבר מכינים את שקי החול למקלטים, פרוץ מלחמת השחרור.
כתלמידה למדתי בבית ספר בית חינוך א' ד' גורדון, שם זכורים לי חיי חברה נפלאים, משחקי חברה, משחקים בחצר, קלאס מחבואים ודג מלוח, תנועת נוער וטיולים. אני זוכרת בחיבה את גן החיות במקום בו נמצא כיום גן העיר. אהבנו את השומר השמן מגן החיות.
את שנות הגמנסיה למדתי בעיר וינה , עיר הולדתו של אבי, בה חיה משפחתי החל משנות החמישים.
תקופה זו, היתה לא פשוטה עבורי, היות ובגי שתים עשרה נאלצתי להיפרד מחברותיי בישראל וללמוד את לימודיי בגרמנית , להכיר חברים חדשים ומנטליות חדשה. בלבי נשארתי תמיד הילדה מבית החינוך א' ד' גורדון. רצה הגורל ולימים, הכרתי שם את בעלי רן, הסתבר כי ההיסטוריה של שתי המשפחות שלנו שזורה זו בזו באופן מסויים, היות והוא יליד לודז' , עיר הולדתה של אמי. הוא שרד את השואה כילד ועלה לארץ בשנות החמישים עם אמו מגדלנה ואביו דניאל. לאחר שסיים את התיכון ואת שירותו הצבאי נסע ללמוד רפואה באוניברסיטת וינה, שם הכרנו כאמור.
התחתנו בשנת 1966 והחלטנו לחזור ולהקים בית בישראל.
שנה לאחר מכן נולדה בתנו דניאלה, אמא של עלמא. לאחר מספר חדשים פרצה מלחמת ששת הימים. האוירה היתה מאד טעונה, מעין הרגשת סוף העולם. ולעומת זאת, אני זוכרת את הימים לאחר המלחמה, נסענו לטיולים לעיר העתיקה בירושלים המאוחדת. בתנו דניאלה גדלה באותם הרחובות בהם גדלתי אני, הלכה לגן, ולימים לבית ספר היובל בו לומדת עלמא היום.
לאחר שסיימה דניאלה את בית ספר תיכון עירוני א' ואת שירותה הצבאי כפקידת מבצעים בחיל האויר, נסעה אף היא לוינה להשלים את לימודי הדוקטורט בפסיכולוגיה.
בתום לימודיה, שבה ארצה והכירה את גיורא. הם התחתנו ובשנת 2000 נולדה עלמא.
כיום, עלמא ואני מבלות ב "כיף", היא מלמדת אותי מחשב ואני מראה לה את אותם משחקי הילדות של פעם. אנו מבלות יחד בסרטים, הצגות, בבית ביאליק ובבית אריאלה ונהנות מעירנו תל אביב.
תמונה 1- אבי פאול ואני אלדה תמונה2 – אמי ונדה ואני אלדה תמונה 3-משפחתו של אבי בפלשתינה
תמונה 4- בעלי בבית חולים יולדות הקריה תמונה 5-רן ואלדה
תמונה 6-דניאלה וגיורא
אבי שגדל בוינה נסע כנער צעיר אחרי הלימודים ללודז' פולין, שם ניהל בית חרושת לטקסטיל. ב 1935 התחתן עם אמי, אותה פגש שם. אמי דברה רק פולנית ואבי גרמנית בלבד, אבל היא הצליחה ללמד אותו את השפה.
רוחות רעות נשבו באירופה, הנאצים עלו לשלטון והוריי החליטו לברוח מאירופה ב1939. הם הגיעו בדרכים לא דרכים בשנת 1940 לנמל תל אביב. בזמן בריחתם שהו בטריאסט (עיר נמל איטלקית) אשר שימשה כתחנת מעבר.
משפחתה של אמי נספתה באושוויץ ואילו משפחת אבי עלתה לארץ כל אחד בדרך שלו.
בארץ חוו כמובן קשיי הסתגלות מסוגים שונים. האקלים השונה, ארחות החיים השונות וצריך לבנות הכל מחדש. ולמרות הכל אופטימיות גדולה בלב, יש חיים.
אבי הקים יחד עם אחיו את אפנת הצמר, ברחוב בן יהודה בתל אביב, עסק קטן בו מוכרים צמר ומלמדים סריגה. ב 1943 נולדתי אני, אלדה,סבתא של עלמא.
גרנו ברחוב גורדון, חדר ומטבח בו בשלו על פטיליה. בלילות ישבו בגופיה במרפסת, לנו לא היתה מרפסת , לכן הלכנו לבקר את הדודים. בגיל חמש עברתי דירה לרחוב מוצקין, שם החלה ילדותי הנהדרת.
עם אמי דיברתי פולנית, היא אף שרה ודקלמה לי בפולנית ואילו אבי דיבר עמי גרמנית. רק בגן למדתי עברית.
1948, אני בגן, יש לנו מדינה! ריקודים שמחה וצהלה. זוכרת אני את ריקודי ההורה ברחובות אחרי הכרזת קום המדינה, לה האזנו בשקיקה ברדיו. ואצלנו כמו אצלנו, אין שמחה בלי עצב, כבר מכינים את שקי החול למקלטים, פרוץ מלחמת השחרור.
כתלמידה למדתי בבית ספר בית חינוך א' ד' גורדון, שם זכורים לי חיי חברה נפלאים, משחקי חברה, משחקים בחצר, קלאס מחבואים ודג מלוח, תנועת נוער וטיולים. אני זוכרת בחיבה את גן החיות במקום בו נמצא כיום גן העיר. אהבנו את השומר השמן מגן החיות.
את שנות הגמנסיה למדתי בעיר וינה , עיר הולדתו של אבי, בה חיה משפחתי החל משנות החמישים.
תקופה זו, היתה לא פשוטה עבורי, היות ובגי שתים עשרה נאלצתי להיפרד מחברותיי בישראל וללמוד את לימודיי בגרמנית , להכיר חברים חדשים ומנטליות חדשה. בלבי נשארתי תמיד הילדה מבית החינוך א' ד' גורדון. רצה הגורל ולימים, הכרתי שם את בעלי רן, הסתבר כי ההיסטוריה של שתי המשפחות שלנו שזורה זו בזו באופן מסויים, היות והוא יליד לודז' , עיר הולדתה של אמי. הוא שרד את השואה כילד ועלה לארץ בשנות החמישים עם אמו מגדלנה ואביו דניאל. לאחר שסיים את התיכון ואת שירותו הצבאי נסע ללמוד רפואה באוניברסיטת וינה, שם הכרנו כאמור.
התחתנו בשנת 1966 והחלטנו לחזור ולהקים בית בישראל.
שנה לאחר מכן נולדה בתנו דניאלה, אמא של עלמא. לאחר מספר חדשים פרצה מלחמת ששת הימים. האוירה היתה מאד טעונה, מעין הרגשת סוף העולם. ולעומת זאת, אני זוכרת את הימים לאחר המלחמה, נסענו לטיולים לעיר העתיקה בירושלים המאוחדת. בתנו דניאלה גדלה באותם הרחובות בהם גדלתי אני, הלכה לגן, ולימים לבית ספר היובל בו לומדת עלמא היום.
לאחר שסיימה דניאלה את בית ספר תיכון עירוני א' ואת שירותה הצבאי כפקידת מבצעים בחיל האויר, נסעה אף היא לוינה להשלים את לימודי הדוקטורט בפסיכולוגיה.
בתום לימודיה, שבה ארצה והכירה את גיורא. הם התחתנו ובשנת 2000 נולדה עלמא.
כיום, עלמא ואני מבלות ב "כיף", היא מלמדת אותי מחשב ואני מראה לה את אותם משחקי הילדות של פעם. אנו מבלות יחד בסרטים, הצגות, בבית ביאליק ובבית אריאלה ונהנות מעירנו תל אביב.
תמונה 1- אבי פאול ואני אלדה תמונה2 – אמי ונדה ואני אלדה תמונה 3-משפחתו של אבי בפלשתינה
תמונה 4- בעלי בבית חולים יולדות הקריה תמונה 5-רן ואלדה
תמונה 6-דניאלה וגיורא
תגובה 1:
סבתא ועלמא נפגשו בשבת והחליטו לעשות עבודת הכנה למצגת השורשים. כל הכבוד!
הוסף רשומת תגובה